מיכאל לייטמן ובני ברוך

מיכאל לייטמן נולד בויטבסק, כיום בלרוס, ב 31 באוגוסט 1946. תלמידיו מתייחסים אליו כרב כתואר כבוד למרות שהוא אינו רב מוסמך, ולמעשה אינו פועל ככזה הנותן שירותי דת.

מעניין לדעת, כי דעת הקהל הישראלית תופסת לעיתים את בני ברוך כיותר “יהודית” מהמרכז לקבלה בשל היעדר במסחור ההוליוודי המאפיין את קבוצתו של ברג, ובשל התמקדותה בפרקטיקה היהודית של מפגשים לשם לימוד טקסטים קשים. מצד שני, למרות כניסתם של מאפיינים אקלקטים של העידן החדש ואפילו נוצריים, קבוצתו של ברג שומרת בפועל על יותר טקסים ומנהגים דתיים מבני ברוך, ששם תלמידים יהודים אשר רוצים להתפלל, עושים זאת בשבת אך בנפרד מהמפגש הראשי.

הרקע של לייטמן הוא אינו בדת אלא במדע. הוא למד ביו-קיברנטיקה ברוסיה ועבד במכון לחקר הדם בסנט-פטרסבורג. עם זאת, הוא לא היה שבע רצון מהתשובות שהיה למדע המודרני להציע לשאלות העמוקות ביותר לגבי משמעות החיים. הוא הצליח לעלות לישראל בשנת 1974.

הוא סיפר ש”התחלתי את תואר הדוקטורט שלי שם [ברוסיה] אך לא סיימתי אותו [לפני בואי לארץ]”. הוא מכונה בתואר דוקטור על בסיס תואר הדוקטורט שעשה ברוסיה ב 2004 מהמכון היוקרתי לפילוסופיה של האקדמיה הרוסית למדע, עם עבודת הדוקטורט על קבלה. ברוסיה, טוען לייטמן, “לא היה לי שום קשר לדת. הייתי חילוני לחלוטין.” בישראל הוצע לו לבחון את חכמת הקבלה, אך בתחילה זה לא משך אותו כיוון שהאמין שחכמת הקבלה הינה חלק מהדת.

הוא למד עם הרב פיליפ ברג זמן קצר. ב-1979 הוא מצא את ברוך אשלג, שבאותו זמן “היו לו שישה או שבעה תלמידים” בלבד. יחד עם זאת, “כשהתחלתי לדבר עמו מיד הרגשתי: מצאתי את האדם הנכון. הוא דיבר לעניין בפשטות, בהיגיון בצורה המתקבלת על הדעת. לא הייתי צריך להאמין. לא הייתי צריך להשתחוות לשום דבר. לא הייתי צריך לעשות שום דבר. לא היו טקסים ולא דת. זה היה מדע, פילוסופיה שקשורה לתבונתו של האדם.”

במהלך 12 השנים שלאחר מכן, נשאר לייטמן עם ברוך, כשבסופו של דבר הוא לומד כיצד להתמודד עם הסביבה החרדית של בני ברק. רחל לייטמן נזכרת שמשפחתה נאלצה לחיות בעיר הדתית ביותר בישראל. הסביבה הייתה מאוד דתית. לייטמן נשאר עיקש בדעתו שלקבלה “אין שום קשר לדת.” לדת, הוא טוען, “אין שום תפקיד [בבני ברוך]. אנו שומרים על מספר מנהגים מכיוון שהם מנהגים מקובלים יחד עם הדברים המסורתיים שאנשים עושים, אבל זה הכל” אם בכלל, הוא חושב שקבלה דומה יותר למדע. לייטמן שומר על עניין במדע ומחזיק בשיתוף פעולה עם הפילוסוף ההונגרי המוביל של המדע, ארווין לאצלו. עבור לייטמן, קבלה ומדע אינם תחומים נפרדים, ולמעשה, הקבלה היא הדרגה האולטימטיבית של המדע בימינו.

הוא מעיר על הייחוס המסורתי של מקורות הקבלה לאברהם שהוא “לא היה יהודי, הוא היה בבלי, ושאר הבבלים התחברו אליו.” לייטמן אף טוען כנגד פרשנויות שונות של יהודה אשלג, מייסד קבלת אשלג, שחשב “שאנחנו חייבים להפיץ את החכמה הזו לכולם,” כולל ללא יהודים. “הוא כותב על כך בצורה מפורשת ומוחלטת.” איזכורים ליהודים ולישראל בכתבים הקודמים של אשלג, יש לפרש נכון, מתעקש לייטמן. הוא טוען כי “ישראל” הינו מונח הקשור להליכה ישר לכיוון האל, ומתייחסת לאנושות כולה. באשר ליהודים, אחרי אברהם, הם התחילו לקרוא לעצמם יהודים מהמילה ייחוד, איחוד. יהודי איננה לאומיות. בעבר המונח התייחס אך ורק יחס לשיטה, לפני אלפיים שנה. המונח התייחס לגישה של בניית חברה אנושית שבה האהבה צריכה לגבור על השנאה. ולכן הכלל הגדול בתורה הוא “ואהבת לרעך כמוך”. זה אומר שזה לכולם.

לייטמן מבסס את עמדתו האוניברסלית בנוגע להפצת חכמת הקבלה בראייה מאוד ספציפית של ההיסטוריה. אברהם, מסביר לייטמן, גילה את הבסיס העקרוני של חכמת הקבלה בבבל. להבנתו של לייטמן, כפי שמסוכם ע”י ג’וגי מאיירס, “אברהם וקבוצתו הפכה לקבוצת הגרעין “ישראל”. זהו ייעוד רוחני, בכך שנשמותיהם טוהרו והגיעו לרמה של הרצון לתת. זהו גם ייעוד גשמי, כיוון שאותם ישראלים הנחילו לצאצאיהם נשמות אשר הינן ברמה גבוהה יותר משל שאר האנושות.” עם אברהם וקבוצת “ישראל” המקורית שלו, מתחיל תהליך מחזורי של עליות וירידות. מהר מאוד, ישראל המקוריים הופכים למושחתים, ומתפזרים בין העמים האחרים שנמצאים בתחתית סולם התיקון, כשהם שקועים בחומריות נמוכה, ואז מתחברים עם האחרים, שאינם מקבוצת ישראל המקורית, להתעלות מעל כח האגואיזם.” (מאיירס, 2011:203).

Close Menu