האם “קבלה לעם” הוא ארגון סוציאליסטי?

שני רבנים בולטים, לעומת זאת, קידמו השקפות שונות והכינו את מה שיהפוך מאוחר יותר לתחייתה של חכמת הקבלה בסוף המאה ה-20.

אברהם יצחק קוק (1865-1935), שהפך לרב הראשי הראשון של ישראל, שילב את הקבלה במערכת הלאומית יהודית שלו, והתעקש על כך שהקבלה מתיישבת עם הציונות. יהודה הלוי אשלג (1884-1954) הגיע לארץ ישראל מפולין ומצדו הציע גרסה של הקבלה שמתיישבת עם הסוציאליזם, על ידי תורתו על הקומוניזם האלטרואיסטי (Bick 1980; Hansel 2002;Huss 2006).

אשלג נולד בוורשה למשפחה חסידית. הוא ניבא שרוב היהודים שיישארו בפולין ימותו, ועלה לארץ ישראל בשנת 1921. אשלג הציע פרשנות חדשה לקבלה הלוריאנית, “המשלבת – במילים של החוקר הישראלי תומר פרסיקו – תפיסה היסטורית הגליאנית, חזון מרקסיסטי, ותובנות פסיכולוגיות” (פרסיקו a2013). המשמעות של הקומוניזם האלטרואיסטי היה בעיניו מצב שחכמת הקבלה בסופו של דבר תשכנע את בני האדם בצורך לעבור מן האגואיזם לאלטרואיזם, ובכך לבנות חברה שוויונית. אל חברת מופת זו נגיע באמצעות טרנספורמציה אנושית ולא באמצעות מהפכה פוליטית.

אשלג היה מאוד מחויב לתוצאות החברתיות והכלכליות של הפצת חכמת הקבלה. “ביומנו, ראש הממשלה הראשון של ישראל, דוד בן-גוריון [1886-1973], מתאר שפגש את אשלג ‘פעמים רבות’ ונדהם מהעובדה ש”בעוד שאני רציתי לדבר אתו על חכמת הקבלה, הוא רצה לדבר איתי על סוציאליזם וקומוניזם” (אודנהיימר 2004). בן-גוריון אף כתב מכתב: “הייתה לי הזכות להיפגש עם ר’ אשלג ז”ל, לפני כמה שנים, בתל אביב.

היו לי שיחות ארוכות אתו, על הקבלה, כמו גם על הסוציאליזם. נדהמתי שהוא דבק במיוחד בקומוניזם. הוא שאל אותי כמה פעמים אם נקים משטר קומוניסטי לאחר קום המדינה היהודית” (Huss, 2005: 616). אולם היתה זאת עובדה, שעבור אשלג “סוציאליזם וקומוניזם” נעשו חלק מן הקבלה כפי שהוא פירש אותה.

אשלג היה ידוע בשם “בעל הסולם”, כיון שהיה מחברו של “הסולם”, פירוש על ספר הזוהר. ביצירת הפאר הזו, אשלג פירש את ספר הזוהר על פי הבנתו את הקבלה הלוריאנית. חוקרי הקבלה מהאקדמיה התעלמו מהפירוש שלו לספר הזהר או מתחו עליו ביקורת (אודנהיימר 2004). את ההתעלמות והביקורת כלפי אשלג צריך לראות בהקשר הרחב יותר של הקונפליקט המתהווה בין האקדמיה וההגדרות “הפרגמטיות” של חכמת הקבלה.


בפרט, לביקורת הטקסטואלית וההיסטורית של שלום לא הייתה סבלנות רבה עם הניסיונות להציג את חכמת הקבלה כמערכת פרגמטית הרלוונטית לחברה ולחיים המודרניים. התכתובות שלו הראו כיצד הגיב בצורה בוטה וסרקסטית כשעומת עם פרשנויות אלה (מאיר, 2013:60). בנוגע לניכוס חכמת הקבלה בידי איזוטריסטים מערביים לא-יהודים, שלום דחה אותה כ”שרלטנות על”. דחייה זו הייתה יותר מחוסר סבלנותו של אקדמאי למה שראה כשגיאה היסטורית. שלום, למעשה קבע את זכותם הבלעדית של אנשי האקדמיה להגדיר מהי חכמת הקבלה, כשהוא פותח במחלוקת הנמשכת עד היום.

אשלג אף האמין כי הגיע סוף סוף הזמן לגילויה של הקבלה, שנשמרה בסוד במשך מאות שנים. במבט ראשון, השקפה זו עשויה להיראות כמנוגדת לאינטואיציה, כיוון שאשלג זיהה את תקופתו, כלומר את המאה ה -20, כמאה שאינה מתקדמת יותר מבחינה רוחנית ביחס למאות הקודמות, אלא אפילו יותר חומרנית. על מנת להבין מדוע האמין אשלג, שדווקא בעולם החומרי הזה, יש להוציא את הקבלה מן הסודיות, עלינו לבחון את תפיסת עולמו, כולל התיאוריה שלו על הרצון. בלב ליבה של הדוקטרינה של אשלג טמון מתח דיאלקטי בין הרצון להשפיע (מלשון לתת שפע, המתרגם), המזוהה כבורא, לבין הרצון לקבל המזוהה כבריאה, אשר מושרש בתהליך הבריאה עצמה. כפי שמסכם בועז הוס (2005: 16).

הבורא, אשר מוגדר כרצון אינסופי להשפיע, בורא באמצעות תהליך מורכב ודיאלקטי של השתלשלות, “רצון לקבל” את ההטבה שמושפעת ממנו. בני האדם שעומדים בסוף תהליך ההשתלשלות, אך יחד עם זאת מכירים במצבם (ומתביישים בו), יכולים לשנות את טבעם ולנסות להפוך את הרצון לקבל האגואיסטי שלהם לרצון כמו של הבורא – להשפיע. כיוון שבני האדם אינם יכולים לשנות לחלוטין את טבעם, הטרנספורמציה אינה מסתיימת בשלילת הרצון לקבל, אלא בלמידה לקבל על מנת להסב סיפוק לבורא.

תהליך הלמידה הזה דורש את הידע וההטמעה של חכמת הקבלה, והוא גם המפתח לאושרו של היחיד ולשלום החברה באמצעות “קומוניזם אלטרואיסטי”.

Close Menu