האוניברסליות של חכמת הקבלה

אין לבלבל בין הקומוניזם האלטרואיסטי לבין הקומוניזם בסגנון הסובייטי. אשלג לא טיפח אשליות לגבי ברית המועצות. הוא כתב שרוסיה בורכה “שלרשותה עומד ומשמש שטח אדמה העולה על מדת אירופה כולה, עם רכוש של חמרים גלמיים שכמעט אין דוגמתו בעולם כולו, אשר המה כבר הסכימו לחיות חיי חברה שתופית וביטלו למעשה כל קנין פרטי, וכל אחד אין לו דאגה אחרת זולת טובת החברה”‘, “ועם כל זה, צא ולמד מה עלתה להם, ובמקום שהיה להם להתרומם ולהתקדם על המדינות הבורגניות, ירדו מטה מטה הולך ויורד, עד שלא בלבד שאינם מוכשרים להיטיב את חיי העובדים ביותר מעט מן פועלי הארצות הבורגניות, הנה אין לאל ידם אפילו להבטיח להם את לחם חוקם ולכסות את מערומיהם.

“במבט ראשון, ציין אשלג, ” לא היתה צריכה לכאורה על פי שכל אנושי להגיע לידי כך.” אולם, ברית המועצות “חטא אחד חטאה האומה הזאת והשי”ת לא יסלח להם, והוא כי כל העבודה הזאת היקרה והנשאה שהוא “ההשפעה לזולתו” שהחלו לעבוד בה, צריכה שתהיה לשם השי”ת ולא לשם האנושות. ומתוך שעושים עבודתם שלא לשמו ית’, לפיכך אין להם זכות קיום מצד הטבע עצמה” (י. אשלג, 2008, 266-67). ברית המועצות ביטלה ואף רדפה את הרוחניות אשר יכלה להיות הבסיס היחיד להקמת חברה קומוניסטית מצליחה.

כאשר הזכיר את “הבורא”, האם התכוון אשלג לדת היהודית? הוא היה רב אורתודוכסי מכובד, וקהל המאזינים שלו היה מורכב מיהודיים דתיים, שלו המליץ לקיים את המצוות היהודיות. מורים מקובלים קדומים טענו כי נשמותיהם של יהודים שונות בתכלית מנשמותיהן של שאינם יהודים.

לעומתם, אשלג פחות מבחין בין יהודים לשאינם יהודים. אשלג משתמש במונחים “ישראל” ו-“אומות העולם” אך הוא משתמש בהם באופן מטאפיסי וכן במובן היסטורי (מאיירס, 2011:185). באשר לחשאיותה של החכמה, הוס (2005: 616) טוען כי “בניגוד לרוב תנועות הקבלה המסורתיות, אשלג לא ראה בחכמת הקבלה דוקטרינה אזוטרית. הוא טען כי עידן חדש, שבו גילוי סודות הקבלה הינו מותר, החל בימיו, והוא ניסה להפיץ את חכמת הקבלה לציבור הישראלי החילוני העכשווי “.

מצד שני, למרות שלדעתו של אשלג היו “רמזים” (מאיר, 2013:242) ויותר מכך לגבי רעיון האוניברסליות של הפצת חכמת הקבלה מעבר לגבולות היהדות האורתודוכסית, הוא למעשה נשאר חלק מהעולם הישראלי חרדי, והפצה רחבה יותר של חכמת הקבלה הושגה בידי מספר תלמידיו לאחר מותו.

יהודה אשלג נפטר ביום כיפור בשנת 1954. כפי שקורה לעיתים קרובות בארגונים רוחניים, אחדות קבוצתו לא שרדה את מותו. אשלג השאיר ארבעה בנים, שניים מהם הקימו מרכזי לימוד לקבלה והיו מעורבים במחלוקת משפטית בנוגע לזכויות היוצרים על עבודתו של אביהם. היו אלה ברוך שלום הלוי אשלג (1907-1991) ובנימין שלמה אשלג (1910-1984). תלמידיו האחרים של אשלג הלכו בעקבות אחד המקורבים של מורם, יהודה צבי ברנדווין, (1904-1969), שהיה גיסו של אשלג בנישואיו השניים, והקים ענף נפרד, שלאחר מכן התפצל לקבוצות יריבות מפולגות, שמתוכן קם בין היתר מרכז הקבלה של הרב ברג, המוכר היטב בארצות הברית בשל השתתפותם של סלבריטאים מהוליווד בפעילות המרכז. תלמידים אחרים של אשלג ניסו להקים מרכזים עצמאים אך זכו להצלחה מוגבלת בלבד.

בנו הבכור של יהודה, ברוך אשלג, היה ידוע כרב”ש, ונחשב בעיני רבים כממשיך דרכו האמתי של אביו. ברוך חי תקופה מסוימת במנצ’סטר, אנגליה, בעת שהיה מעורב במחלוקת המשפטית עם אחיו בנימין שלמה על זכויות היוצרים על עבודותיו של אביו, והיה אחד ממוריו של היהודי הפילנתרופ המפורסם ר’ שלמה דוד ששון (1915-1985) (רבינוביץ’, 2000:203).

עם חזרתו לארץ, קיים ברוך אורח חיים צנוע ולימד קבוצה של תלמידים נבחרים בבני-ברק. לבסוף, מלימוד ופירוש על עבודתו של אביו, האמין כי יש להפיץ את חכמת הקבלה במעגלים רחבים יותר, החל ללמד במספר ערים והרחיב את עבודתו בבית הכנסת בבני ברק. הוא אף הדגיש כי הסביבה משפיעה רבות על התפתחותו הרוחנית של האדם, וניסה להתאים את משנתו של אביו על ה”קומוניזם האלטרואיסטי” להלך רוח חברתי חדש.

כפי שקרה בזרמים אחרים, לאחר מותו התחלקו תלמידיו לקבוצות שונות. החברים החרדים של קהילתו של ברוך, נפרדו מאלה שלא היו בעלי רקע חרדי. מיכאל לייטמן הביא רבים ללא רקע חרדי לברוך, שאלמנתו פייגה, אימצה את טענתו של לייטמן על היותו ממשיך דרכו של רב”ש (פ. אשלג 2005). לייטמן הקים את תנועת בני ברוך. פייגה התחתנה עם ברוך ב 1990, זמן קצר לפני שהוא נפטר. לעיתים קרובות מסופר כי לייטמן הוא שהכיר את פייגה לברוך (מאיר, 2007a, 158). לפי זיכרונה של רחל, ביתו של לייטמן כשראיינתי אותה, פייגה הייתה אחת מהאנשים שטיפלו באשתו הראשונה החולה של ברוך, יוכבד (1901-1990).

היא הייתה אחת מהאנשים שעזרו לטפל בה כי (…) יוכבד, אשתו הראשונה של רב”ש, הייתה חולה מאוד ולא יכלה לצאת מהמיטה במשך שנים. אני זוכרת שתמיד שכבה במיטה, היא לא יכלה לזוז. אמא שלי בשלה בשבילה, היא עשתה הכל למענה. היא הייתה יושבת אתה. היו להם משמרות. היא באה לשעתיים יום כן יום לא, וזה היה כאילו שיש לך משמרות למישהו שיישב אתה, ואז יש לך את פייגה, ופייגה התייחסה אליה וטיפלה בה. לאחר מותה היה על רב”ש להינשא כיוון שמקובל חייב להיות נשוי, כך היו פני הדברים. אז אני זוכרת שטסנו לקנדה לפגוש את אחי, אני אמי ואחותי, וכשחזרנו, במשך חודש וחצי זה היה כמו מבצע למצוא לרב”ש אישה. אז אבי בילה את החודש וחצי בפגישות עם נשים, והרבה נשים לא רצו להיות עם אדם כל כך זקן. אז הם נפגשו עם פייגה, ואז זה קרה. השאר זה כבר היסטוריה.

למעלה מעשרים קבוצות מרכיבות את מערך הקבלה של אשלג. הן לא רק חלוקות על מי מהן הייתה והינה ממשיכת דרכו הלגיטימית של יהודה אשלג. המחלוקת העיקרית הינה האם חכמת הקבלה צריכה להיות שמורה ליהודים בלבד או עליה להיות מופצת לכל מי שיכול להפיק תועלת מחכמה זו, ללא קשר לדתו. כמו אביו, רמז ברוך על התפתחויות עתידיות אלה, אך המשיך לחיות במסגרת חרדית.
רחל לייטמן, לעומת זאת, נזכרת באירוע שהייתה עדה לו בצעירותה:
זה היה לפני יום הכיפורים, וישנו מנהג שעליך לטהר את נשמתך במאגר טבעי של מים, אתה יודע, אתה הולך לים או לאגם, אומר איזה תפילה, ואתה מטהר את עצמך לפני יום הכיפורים, כיון שזה יום של כפרה. ואז אנחנו עומדים לפני הכניסה לבית הכנסת של רב”ש [בבני ברק]. ישבתי על המדרגות, והוא עמד ממש לידי עם אבי, ואיזה בחור חסידי בא לקראתנו ואמר “מתי אתם עושים תשליך?”, ורב”ש אומר “אתה רואה את זה?” ומצביע לכיוון הביוב, מים מלוכלכים שזורמים במורד הרחוב. ואז הוא אמר, “אתה יכול לעשות את זה כאן”. הייתי בשוק כיוון שהייתי ילדה יהודיה שגדלה כדתיה. וחשבתי “איך אתה יכול להגיד את זה?”, זה כאילו “אלהים לא מרשה”.
עלינו כמובן להבחין בין תפישתה החזקה של רחלי את התקרית לבין היקפה האמתי (“תשליך” הינו מנהג ולא מצווה), וזה אף נכון שברוך נשאר רב חרדי עד סוף ימיו.

Close Menu