מיכאל לייטמן ובני ברוך

מיכאל לייטמן נולד בויטבסק, כיום בלרוס, ב 31 באוגוסט 1946. תלמידיו מתייחסים אליו כרב כתואר כבוד למרות שהוא אינו רב מוסמך, ולמעשה אינו פועל ככזה הנותן שירותי דת. מעניין לדעת, כי דעת הקהל הישראלית תופסת לעיתים את בני ברוך כיותר “יהודית” מהמרכז לקבלה בשל היעדר במסחור ההוליוודי המאפיין את קבוצתו של ברג, ובשל התמקדותה בפרקטיקה היהודית של מפגשים לשם לימוד טקסטים קשים. מצד שני, למרות כניסתם של מאפיינים אקלקטים של העידן החדש ואפילו נוצריים, קבוצתו של ברג שומרת בפועל על יותר טקסים ומנהגים דתיים מבני ברוך, ששם תלמידים יהודים אשר רוצים להתפלל, עושים זאת בשבת אך בנפרד מהמפגש הראשי.

הרקע של לייטמן הוא אינו בדת אלא במדע. הוא למד ביו-קיברנטיקה ברוסיה ועבד במכון לחקר הדם בסנט-פטרסבורג. עם זאת, הוא לא היה שבע רצון מהתשובות שהיה למדע המודרני להציע לשאלות העמוקות ביותר לגבי משמעות החיים. הוא הצליח לעלות לישראל בשנת 1974.

הוא סיפר ש”התחלתי את תואר הדוקטורט שלי שם [ברוסיה] אך לא סיימתי אותו [לפני בואי לארץ]”. הוא מכונה בתואר דוקטור על בסיס תואר הדוקטורט שעשה ברוסיה ב 2004 מהמכון היוקרתי לפילוסופיה של האקדמיה הרוסית למדע, עם עבודת הדוקטורט על קבלה. ברוסיה, טוען לייטמן, “לא היה לי שום קשר לדת. הייתי חילוני לחלוטין.” בישראל הוצע לו לבחון את חכמת הקבלה, אך בתחילה זה לא משך אותו כיוון שהאמין שחכמת הקבלה הינה חלק מהדת. הוא למד עם הרב פיליפ ברג זמן קצר. ב-1979 הוא מצא את ברוך אשלג, שבאותו זמן “היו לו שישה או שבעה תלמידים” בלבד. יחד עם זאת, “כשהתחלתי לדבר עמו מיד הרגשתי: מצאתי את האדם הנכון. הוא דיבר לעניין בפשטות, בהיגיון בצורה המתקבלת על הדעת. לא הייתי צריך להאמין. לא הייתי צריך להשתחוות לשום דבר. לא הייתי צריך לעשות שום דבר. לא היו טקסים ולא דת. זה היה מדע, פילוסופיה שקשורה לתבונתו של האדם.” במהלך 12 השנים שלאחר מכן, נשאר לייטמן עם ברוך, כשבסופו של דבר הוא לומד כיצד להתמודד עם הסביבה החרדית של בני ברק. רחל לייטמן נזכרת שמשפחתה נאלצה לחיות בעיר הדתית ביותר בישראל.

הסביבה הייתה מאוד דתית. לייטמן נשאר עיקש בדעתו שלקבלה “אין שום קשר לדת.” לדת, הוא טוען, “אין שום תפקיד [בבני ברוך]. אנו שומרים על מספר מנהגים מכיוון שהם מנהגים מקובלים יחד עם הדברים המסורתיים שאנשים עושים, אבל זה הכל” אם בכלל, הוא חושב שקבלה דומה יותר למדע. לייטמן שומר על עניין במדע ומחזיק בשיתוף פעולה עם הפילוסוף ההונגרי המוביל של המדע, ארווין לאצלו. עבור לייטמן, קבלה ומדע אינם תחומים נפרדים, ולמעשה, הקבלה היא הדרגה האולטימטיבית של המדע בימינו.

הוא מעיר על הייחוס המסורתי של מקורות הקבלה לאברהם שהוא “לא היה יהודי, הוא היה בבלי, ושאר הבבלים התחברו אליו.” לייטמן אף טוען כנגד פרשנויות שונות של יהודה אשלג, מייסד קבלת אשלג, שחשב “שאנחנו חייבים להפיץ את החכמה הזו לכולם,” כולל ללא יהודים. “הוא כותב על כך בצורה מפורשת ומוחלטת.” איזכורים ליהודים ולישראל בכתבים הקודמים של אשלג, יש לפרש נכון, מתעקש לייטמן. הוא טוען כי “ישראל” הינו מונח הקשור להליכה ישר לכיוון האל, ומתייחסת לאנושות כולה. באשר ליהודים, אחרי אברהם, הם התחילו לקרוא לעצמם יהודים מהמילה ייחוד, איחוד. יהודי איננה לאומיות. בעבר המונח התייחס אך ורק יחס לשיטה, לפני אלפיים שנה. המונח התייחס לגישה של בניית חברה אנושית שבה האהבה צריכה לגבור על השנאה. ולכן הכלל הגדול בתורה הוא “ואהבת לרעך כמוך”. זה אומר שזה לכולם.

לייטמן מבסס את עמדתו האוניברסלית בנוגע להפצת חכמת הקבלה בראייה מאוד ספציפית של ההיסטוריה. אברהם, מסביר לייטמן, גילה את הבסיס העקרוני של חכמת הקבלה בבבל. להבנתו של לייטמן, כפי שמסוכם ע”י ג’וגי מאיירס, “אברהם וקבוצתו הפכה לקבוצת הגרעין “ישראל”. זהו ייעוד רוחני, בכך שנשמותיהם טוהרו והגיעו לרמה של הרצון לתת. זהו גם ייעוד גשמי, כיוון שאותם ישראלים הנחילו לצאצאיהם נשמות אשר הינן ברמה גבוהה יותר משל שאר האנושות.” עם אברהם וקבוצת “ישראל” המקורית שלו, מתחיל תהליך מחזורי של עליות וירידות.

מהר מאוד, ישראל המקוריים הופכים למושחתים, ומתפזרים בין העמים האחרים שנמצאים בתחתית סולם התיקון, כשהם שקועים בחומריות נמוכה, ואז מתחברים עם האחרים, שאינם מקבוצת ישראל המקורית, להתעלות מעל כח האגואיזם.” (מאיירס, 2011:203).
המחזוריות מתרחשת מספר פעמים למרות “שכל נפילה הינה עמוקה יותר ונרחבת יותר” וה- “עליות הבאות אינן מגיעות לגבהים הקודמים” (מאיירס, 2011: 204).

הנפילה לאחר חורבן בית המקדש השני היתה הקיצונית ביותר, וכתוצאה מכך, שמעון בר יוחאי ציווה לשמור את הקבלה בסוד. לוריא (האר”י), עם זאת, שפתח את לימוד הקבלה לכל היהודים, חנך עלייה חדשה ותקופה של תיקון אחרון, שמגיע לשיאו עם יהודה אשלג, שפתח את החכמה גם ללא יהודים. כך לפחות מפרש לייטמן את תורתו של בנו בכורו של אשלג, שבין קבוצות לומדי קבלה השונות לפי דרכו של אשלג, ישנם גם פירושים שונים. מאיירס טוענת ש “בעוד אשלג לימד ש”ישראל” ו”אומות העולם” הינן אבחנות בנשמתו של כל אדם, לייטמן יישם את התפיסה הזו בצורה שיטתית בצורה שקרוב לוודאי לא דמיין מורו… בקצרה, מה שלאשלג היה בעיקר אפשרות תיאורטית לקץ הימים, הינו עבור לייטמן מציאות מתרחשת” (מאיירס, 2011: 207).

מצד שני, ההבדל בין יהודים ושאינם יהודים הינו כל כך חשוב במסורת ההיסטורית של הקבלה, שלייטמן בעצמו, מוסיף מאיירס (2011, 210):
“והוא מוכרח ללמד, בעקבות אשלג, שהיהודים משיגים את חכמת הקבלה בצורה אחרת מאשר אלו שאינם יהודים. היהודים, שמזוהים עם “הפנימיות”, חייבים ללמוד את חכמת הקבלה במהלך גלגולי חייהם הרבים, בעוד שהאומות, שמזוהים עם “החיצוניות”, יכולים להשיג אותה באופן מידי. וכן תהליך התיקון חייב להתחיל בישראל [במקרה זה הכוונה ליהודים]. “כל אחד חייב להגיע לדבקות, אבל ישראל חייבים להראות את הדרך!” ולהפוך “להיות אור לגויים” בהפצת לימודי הליבה של חכמת הקבלה.

מהו אם כן לימוד הליבה של חכמת הקבלה? לייטמן מצביע על תורת הרצון של יהודה אשלג.” הרצון הוא שורש השכל, ואין השכל שורש הרצון” (י. אשלג, 2008: 95). הרצון שולט בחלק משמעותי בפעולות האדם, ועדיין ישנן מספר דרגות של רצון. הדרגה הראשונה כוללת את הרצונות הראשוניים, פיזיים, החל מרצונות לאוכל ומין. הדרגה השנייה כוללת כסף ועושר. השלישית, כח וכבוד. הרביעית ידע. לבני האדם דרכים רבות להתמודד עם רצונות, בין אם למלאם בצורה שיטתית, בין אם לנסות להוריד את רמת הרצון.

כשהוא הופך יותר ויותר חומרי, העולם פחות ופחות מרוצה מדרך מילואם של ארבע דרגות הרצון. הרצונות כבר לא מסופקים. חלק בורחים לאלכוהול וסמים, אחרים נכנסים לדיכאון, או אפילו מתאבדים. בדיוק מהתפכחות ומשבר, הדרגה החמישית של הרצון מתפתחת, הרצון לרוחניות. אין לבלבל אותה עם חוויה דתית. זה הרצון למצוא תשובות לשאלות הבסיסיות ביותר של האדם: מהי מטרת החיים?

כל רצון מגיע עם שיטת המילוי שלו. השיטה למלא את הדרגה החמישית של הרצון היא חכמת הקבלה. כשהדרגה החמישית של הרצון לא היתה נפוצה, זה היה הגיוני ללמד את חכמת הקבלה רק למעטים. מכיוון שאנו חיים כעת בתקופה שהרצון לרוחניות צף מעל פני השטח בצורה רחבה באנושות ככלל, חכמת הקבלה חייבת להתגלות ולהילמד לכל הרוצה ללמוד אותה.

לפיכך, אין סתירה בין עתות משבר, כפי שכתב יהודה אשלג, “הגם שמהות הנשמות הללו היא הגרועה שבמציאות”, לבין הופעת הדרגה החמישית של הרצון. המשבר בעצמו מחולל הופעה נרחבת של רצון לרוחניות. על מנת להתממש, הרצון הזה חייב לעבור שני תהליכים.

הראשון הוא להגיע לדרגתו המרבית, תהליך שהמשבר האוניברסלי בעצמו ותוצאותיו – הייאוש – מתדלקות אותו. השני, קרוי “תיקון”, מושג מפתח בחכמת הקבלה בכלל ובלימודי בני ברוך בפרט. כל חלקי החיים שלנו צריכים להיתקן במעבר מאגואיזם ואנכיות לאלטרואיזם. מסע זה הינו ארוך ומורכב, ואף כולל מימד חברתי. לאורך כל הדורות, הזדמנויות חדשות לתיקון התעוררו. המעבר מאגואיזם לאלטרואיזם הינו בלבה של הקבלה המעשית של בני ברוך. זה לא רק מבטיח שישתמשו בידע, הדרגה הרביעית של הרצון, בצורה טובה, אלא אף מאפשר לדרגה החמישית של הרצון – רוחניות- להתממש.

לימוד מפתח נוסף של בני ברוך הינו רעיון “החיבור”. על פני השטח, העולם שלנו אינו נשלט ע”י חיבור אלא ע”י קונפליקטים, לא ע”י אהבה אלא ע”י שנאה. גם אם “איננו יכולים לבטל את האגו”, אנחנו תמיד “יכולים להתחבר מעליו”. איננו יכולים להעלים קונפליקט, מסביר לייטמן, “זה יקרה. זה האגו שלנו. מה שאנחנו יכולים לעשות זה לבנות גשר מעליו, לבנות רמה נוספת, רמה של יחסים. למטה אנחנו בקונפליקט, למעלה אנחנו מחוברים. למרות חוסר ההסכמה שלנו הקונפליקטים שלנו, והגישה השלילית הטבעית שלנו זה כלפי זה.”

הקבלה האשלגית של לייטמן היא בשום אופן לא אתאיסטית: “אם נתחבר נכון, אם נתחבר נכון, נגלה בקשר בינינו כח מיוחד, זרימה וסירקולציה מיוחדים של כח שנקרא הכח העליון.” אנחנו גם יכולים לקרוא לו כח האל.

Close Menu