קבלת הרב אשלג: רבי יהודה אשלג והשושלת שלו

בתחילת המאה ה-13, אוסף של טקסטים המשדרים אופי של “חכמה עתיקה”, תיאורטית ומעשית, התפרסם כמה שידוע כקבלה בעולם היהודי.

באותה מאה, הביטוי הסמכותי ביותר של הקבלה, קבוצה של ספרים המכונה ספר הזהר, הופיעה לראשונה בספרד, למרות שהיא משוייכת לרב יהודי מהמאה השניה, שמעון בר-יוחאי. במאה ה-16, יצחק לוריא (1534-1572), רב מצפת, אז חלק מסוריה העותומנית, הידוע גם בשם האר”י, הופיע כמפרש הבולט ביותר של הקבלה.

באותו זמן, חוקרים נוצרים שהאמינו כי חכמת הקבלה אינה שייכת ליהדות בלבד אלא אוניברסלית, קראו תיגר על כך שחכמת הקבלה הינה רק צורה של המיסטיקה היהודית. המקובלים הנוצרים של הרנסנס השפיעו על מסורת אזוטרית מערבית מאוחרת יותר, שהתעקשה על מוצאה המזרחי של חכמת הקבלה, ובכך הרחיקה אותה אף יותר מהיהדות. פרשנויות אזוטריות רואות את הקבלה מבעד למשקפיים של מערכת אזוטרית שהייתה קיימת קודם לכן, באמצעות תהליך של ניכוס. כל מערכת אזוטרית ניכסה את הקבלה על מנת לאשרה או לאמתה.

ההשכלה קראה תיגר על הקבלה בצורה חריפה. הם ראו שהקבלה בקושי תואמת עם מה שהם תפסו כהכרחי למודרניזציה של היהדות. מסורת זו השפיעה על הקמת התרבות של ישראל החדשה, שלה הייתה גישה דו-משמעית לקבלה. גדול חוקרי הקבלה גרשם שלום (1897-1982), עבר מגרמניה לירושלים ב-1923 והיה נערץ במידה רבה. אולם, הוא פירש את הקבלה כדבר ששייך לעבר, כזרם חשוב ביהדות שראוי ללימוד היסטורי באוניברסיטאות, אך עם תרומה מעטה לתרבות היהודית העכשווית. שלום יצר את הקטגוריה של “המיסטיקה היהודית” כדבר שטופח ושמר את הקהילה היהודית בגולה מאוחדת, אך הוחלפה לבסוף על ידי ההשכלה היהודית והציונות (Huss 2007).

עמדה זו חלקו רבים בישראל שהאמינו שככל שהקבלה הייתה חשובה בעבר, גלגוליה הנוכחים הינם מיושנים, נוגדים את הקדמה, בנויים על אמונות תפלות, ואינם מתיישבים עם הציונות והסוציאליזם. מומחים בולטים של הקבלה עלו לארץ ממזרח אירופה, צפון אפריקה ותימן, אך תהילתם הייתה מוגבלת זמן רב לתרבות החרדית בלבד (Garb2009; Huss 2015a).

 

Close Menu