בני ברוך לימדו אותי שיש בי אהבה והיא תנצח

תמיד היה לי קשה עם תפילות. להתפלל לבורא לא היה מובן לי אף פעם. למי בדיוק אני מתפללת? מי שומע? מי מגיב? כשהגעתי לחכמת הקבלה גיליתי מי זה הבורא הזה. על פי חכמת הקבלה הבורא הוא חוק טבע. גל פיזיקאלי, אנרגיה טהורה או איך שתרצו לקרוא לזה אבל זה חוק. כמו חוק המשיכה לדוגמא. ברגע שהבנתי את זה עוד יותר הסתבכתי עם עניין התפילות. זה ממש לא נשמע לי הגיוני להתפלל לחוק טבע. זה כאילו שאני אעמוד על קצה הבניין אתפלל לחוק המשיכה שלא יפעל ואני אקפוץ ולא אמות. יותר מזה, אנשים כועסים על הבורא. למה? הוא לא אנושי. אין לו רגש. הוא חוק טבע. הרי לא יעלה בדעתכם לכעוס על כח המשיכה כשהוא פועל נכון? אם תזרקו כדור לגובה תתרגשו שהוא נופל חזרה לאדמה? לא נכון?

אז מה העניין עם התפילות האלו? תפילה זה לא במילים, תפילה זה לא לבקש שיהיה לי טוב, תפילה זה לא בריאות/פרנסה/זוגיות. תפילה זה תדר של הלב. כמו שיש תדר לרדיו. זה גל פיזיקלי. משהו טכני לחלוטין. אמנם אנחנו מרגישים אותו ברגש אבל להגיע לתדר הזה זה משהו מכני – להיכנס לתדר הזה זה כמו להיכנס נגיד לתדר של מדיטציה. בהתחלה זו סדרה של פעולות שעושים אותן בצורה טכנית כדי להביא את התודעה לתדר אחר. ברגע שאנחנו מתחברים לתדר הזה, לתדר של הבורא, אז אנחנו מחוברים לחוק הטבע הזה ויכולים להנות מהשפע שיש לו להציע לנו.

בבני ברוך גיליתי כי מטרת הבריאה היא 'להנות לנבראים'. זה אומר שהבורא הוא חוק של השפעה – טוב ומטיב מוחלט, והוא רוצה להשפיע עלינו טוב ואושר. אנחנו רק צריכים להתחבר אליו בצורה נכונה. צריך לכוון את הלב לתדר של החוק הזה וליהנות ההשפעה שלו. פשוט להתחבר לאהבה שיש בנו. כולנו הרי רוצים את אותו הדבר בסופו של דבר – להיות אהובים. אז בשביל לקבל את האהבה הזו אנחנו צריכים להתחבר אליה, לתדר שלה. אנחנו ומה שקורה לנו בחיים האלו לא חשוב ולא רלוונטי. אנחנו פסיק קטן בתוך דפי ההיסטוריה אבל כשאנחנו מחוברים לתדר של הבורא אין זמן, אין מקום, אין סבל, יש רק אהבה.

אז באמת שיש בי אהבה והיא תנצח…